מאת: יריב קדם, עו"ד
ההסדרים המרכזיים להגנת זכות יוצרים כלולים ב"אמנת ברן", ב"אמנה העולמית לזכות יוצרים", בהוראות הסכם TRIPS.
"אמנת ברן", או בשמה המלא "אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות" (Berne Convention for the Protection of Literary and Artistic Work), אומצה לראשונה בברן, שוויץ, בשנת 1886, ותוקנה מספר פעמים במשך השנים (הפעם האחרונה, בשנת 1979). היא מנוהלת כיום ע"י הארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO). מספר המדינות החברות באמנת ברן כיום הינו 162, וכולן אימצו את הוראות אמנה זו כחלק מהדין הפנימי שלהן, לרבות ישראל, שעשתה כן בצו זכות-יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953, שהינו בתוקף בישראל החל משנת 1950.
אמנת ברן קובעת קריטריונים להגנת זכות יוצרים לגבי יצירות שפורסמו באחת או יותר מהמדינות החברות בה, או שיוצריהן הם אזרחים או תושבי קבע בהן, אף אם לא פורסמו. אין כל דרישות פורמאליות על מנת שיצירה תזכה להגנת זכות יוצרים לפי אמנה זו, כגון רישום אצל רשם זכויות יוצרים, הודעת זכות יוצרים על היצירה, תעודה נוטריונית או כיוב'. בתנאים מסויימים תורחב הגנת זכות יוצרים לפי אמנת ברן גם למדינות שאינן חברות בה. כך הוא המצב, למשל, אם יצירה נתפרסמה ב"אותו זמן" (בפועל- בתוך 30 יום זו מזו), הן במדינה חברה והן במדינה שאינה חברה באמנת ברן.
כאלטרנטיבה למדינות שלא היו מעוניינות להצטרף לאמנת ברן, לרבות מדינות מתפתחות וברית-המועצות דאז, שסברו כי ההגנה שמעניקה אמנת ברן תיצור הטבה עודפת ליוצרים ממדינות מערביות ומפותחות, לעומת יוצרים במדינות המתפתחות, יזם הארגון לשיתוף פעולה בינלאומי בתחומי החינוך, המדע והתרבות מטעם האו"ם (UNESCO), את "האמנה העולמית לזכות יוצרים", ה- UCC (Universal Copyright Convention), שנחתמה לראשונה בג'נבה, שוויץ, בשנת 1952.
האמנה העולמית לזכות יוצרים מעניקה הגנת זכות יוצרים חלשה ומוגבלת יותר למדינות החברות בה, מאשר אמנת ברן. סך של 100 מדינות, במצטבר, הצטרפו לאמנה זו (לגרסת 1952 ו/או לגרסת 1971), אך לא כולן אימצו אותה לדינים הפנימיים שלהן. ישראל אימצה בשנת 1955, את גרסת האמנה מ- 1952, בצו זכות-יוצרים (האמנה העולמית), התשט"ו-1955.
לזכות יוצרים, לפי הוראות האמנה העולמית, מוענקת הגנה צרה ומוגבלת יותר מאשר לפי אמנת ברן. כך, להבדיל מאמנת ברן, האמנה העולמית לזכות יוצרים מכירה בזכות של המדינות החברות בה לדרוש תנאים פורמאליים, כגון רישום זכות יוצרים, הנפקת תעודה נוטריונית על זכות יוצרים, ועוד, כתנאי להענקת זכות יוצרים בהן, אולם גם קובעת, כי תחליף מספק לכך יהיה הודעת זכות יוצרים הכוללת את הסימון ©, יחד עם שם בעלי הזכות, והשנה של הפרסום הראשון, על כל העתקיה המורשים של היצירה, החל ממועד הפרסום הראשון של היצירה, באופן ובמיקום שיהיה בהם להוות הודעה סבירה על דרישת זכות היוצרים ביצירה. כך גם תקופת היוצרים לפי האמנה העולמית לזכות יוצרים היא לפחות 25 שנה לאחר מות היוצר, בעוד שתקופת ההגנה לפי אמנת ברן הינה לפחות 50 שנה לאחר מות היוצר (למעט סרטים וצילומים- להם תקופת הגנה קבועה של 50 שנה ו- 25 שנה, בהתאמה).
הבדל מרכזי נוסף – לתושבי קבע במדינות החברות באמנת ברן מוענק אותו מעמד, לצורך האמנה, כשל אזרחי מדינות אלו, בעוד שלפי האמנה העולמית לזכות יוצרים, הענקת זכויות למי שאינו אזרח במדינה חברה, נתון לשיקול דעתה של כל מדינה בנפרד.
למדינות שאימצו את הוראות האמנה העולמית לזכות יוצרים בשתי גרסאותיה, יגברו ההוראות של הגרסה משנת 1971.
אולם במדינות שאימצו הן את ההסדר לפי אמנת ברן, והן את ההסדר לפי האמנה העולמית לזכות יוצרים, יגברו הוראות אמנת ברן. האמנה העולמית לזכות יוצרים הלכה ואיבדה ממשמעותה, גם לאור הצטרפות מדינות החברות בה, לארגון הסחר העולמי.
האמנה המכוננת את ארגון הסחר העולמי, נכנסה לתוקפה ביום 1 לינואר 1995. מטרתו העיקרית של ארגון הסחר העולמי היא אבטחת פעילות מסחרית תקינה וחופשית בין מדינות. בלב הארגון עומדים ההסכמים המכוננים שיטת סחר רב-לאומית, שבאו כתוצאה ממשא-ומתן רב-לאומי שנערך במסגרת סבב אורוגוואי לשכלול הסכמי GATT (General Agreement on Tariffs and Trade), בין השנים 1986 ל- 1994. הסכמי GATT מגבשים כיום את חוקי הארגון לגבי סחר בסחורות, אך מהווים רק נדבך אחד של הארגון. הנדבכים הנוספים עוסקים בסחר לגבי שירותים, בהיבטים רלוונטיים של קניין רוחני הכלולים בהסכם TRIPS, וביישוב סכסוכים. המדינות החברות בארגון הסחר העולמי (WTO), התחייבו לקבל על עצמן לאמץ אל הדין הפנימי שלהן את הוראות ההגנה על זכויות יוצרים הכלולות באמנת ברן (גרסת פריס, 1971), בהתאם להוראות הסכם TRIPS הנוגעות לזכויות יוצרים, אולם זאת ללא סעיף 6bis לאמנת ברן, המתייחס ל"זכויות יוצרים מוסריות".
בהסכמים ואמנות נוספים, כגון אמנת זכות יוצרים (WCT) של הארגון העולמי לקניין רוחני (הכוללת, בין השאר, הרחבת הגנת זכות יוצרים על תוכנות מחשב ומאגרי נתונים, כלפי הצדדים החתומים ישירות על אמנת ברן, אך מבלי לחול על אמנות אחרות כגון TRIPS), דירקטיבות של הקהילה האירופאית, ועוד, נעשה נסיון הן לשכלל ולהרחיב את זכות היוצרים במדינות החברות בהן, עקב התקדמות הטכנולוגיה, והן לאחד, ולמצער לצמצם את ההבדלים, בין הדינים השונים במדינות. אולם עקב הצטרפות מדינות מסויימות לאמנות אלו, בעוד שאחרות לא הצטרפו, הדיפרנציאציה בחוקים החלים על זכויות יוצרים בין המדינות שהצטרפו לאמנות, למדינות שלא הצטרפו, דווקא גדלה.
ככלל, כל מדינה מספקת הגנת זכות יוצרים לגבי יצירות של אזרחיה, או לגבי יצירות שפורסמו בה לראשונה. אולם הסכמים בין מדינתיים, ואמנות בינלאומיות, מאפשרים הרחבה של הגנת זכות יוצרים גם ליוצרים שהם אזרחים או תושבים של מדינה אחרת, או ליצירות שפורסמו לראשונה במדינה אחרת.
על מנת שהוראות הסכם או אמנה אליה הצטרפה מדינה יהיו ברי אכיפה בה, לא די שמדינה תצטרף כצד לאמנה, ועליה גם לאשרר את הוראותיה, לפי דיניה הפנימיים.
